זולת הכתוב בסמוך יאמר כמ"ש ז"ל כי שמן המשחה שהוא שמן הטוב היורד על זקן אהרן משחו בו משכן וכל כליו וכהנים ומלכים ולא חסר ממנו כלום ועדיין כל שעורו קיים ובזה יאמר טוב שם משמן טוב כי כל מעלת השמן טוב היא שהוא קיים ולא יחסר וזה אדרבה מוסיף תמיד ויום המות מתפרסם וגדל מיום הולדו והוא כי בבא הצדיק לעה"ז מכריזין למעל' כי זרח השמש ויותר הוא מה ששמו מתפרסם ביום הולדו בשמים ובארץ. או יאמר מי שהוא בעל שם טוב הוא טוב משמן טוב כי שמן טוב מושחים בו מתים יתקיים הגוף ולא יפסד ושם טוב אצ"ל שלא יפסד הגוף כ"א יהיה בו חיות כישן כרבי אלעזר בר' שמעון וכרבי אחאי בר יאשיה וכן ארז"ל אין בין צדיקים מתים לצדיקים חיים אלא הדבור בלבד ולא עוד אלא שיום המות יש בו חיות מיום הולדו. או יאמר טוב שם שמאיר לעולם יותר משמן טוב הזך ומאיר והוא מרז"ל כי על הולד הצדיק נאמר וזרח השמש וזה יאמר טוב שם שהוא כשמש המאיר לעולם בזכותו משמן טוב שאינו מאיר רק במקום שהוא בו ואע"פ שמיתת הצדיק נמשל לביאת השמש כאומרם על ובא השמש אין אורו מתמעט במותו כי יום המות מיום הולדו כי משם מאיר למעלה ולמטה כענין זכור לאברהם וכו':
או יאמר טוב שם וכו' כי השמן טוב מאיר אך הוא עצמו כלה אך שם טוב שהוא הכשרון מאיר לאדם ואינו כלה כי המצות עצמן קיימים וחיים ונעשים אורות ומלאכים סניגורים ובזה לא יצטער על יום מותו כי יום המות הוא טוב לו מיום הולדו והנה רשב"י במדרש פירש כי טוב שם משמן שמושחין בו כהנים ומלכים יראה כונתו כי כתר שם טוב גדול מכתר כהונה וכתר מלכות. וראוי לשים לב למה לא הזכיר גדר כתר תורה אך הנה ר' יהודה ליישב זה אמר כי בכלל שם טוב הוא באומרו אשרי מי שעמלו בתורה וכו' גדל בשם טובו וכו' עליו אמר שלמה בחכמתו טוב שם וכו' הנה כי דעתו שאומר טוב שם הוא יום היות עמלו בתורה והיה דעתו שבאו' טוב שם הוא ע"י תורה שאם לא כן לא עם הארץ חסיד ולדעתו אחשוב בכונת הכתוב טוב הם הכתרים שקונה האדם ע"י בחירתו מאשר ע"י ירושה כהונה מאהרן מלוכה מדוד ומה בין זה לזה כי אשר על ידי בחירה אין צריך לומר שבמותו לא תסור כתרו ממנו כ"א גם יתוסף לו אורה וגדול' מש"כ לבעלי שררת מלכו' וכהונה גדולה שבמותן אבד כתרם כי אין שלטון ביום המות כמ"ש ז"ל שביום סילוק מרע"ה הקהיל את ישראל ולא ע"י חצוצרות כי אין שלטון וכו':
טוב ללכת וכו' הנה היל"ל טוב לכת ועוד מי לא ידע בכל אלה כי טוב ללכת לבית אבל מלכת במשתאות ושכרות ומה צורך לומר גם כן באשר הוא סוף כל האדם מי לא יבין את זאת כי סוף האדם בעה"ז הוא המות אך הנה אין ספק כי לא על משתה הרשות ידבר כ"א על סעודת מצוה כסעוד' חתן או מילה והוא באשר נשים לב לאומרם ז"ל כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו וכו' כי הלא לזר יחשב כי מי זה חתן יצטרך ישמחוהו זולתו והוא ביום חתונתו וביום שמחת לבו אך הוא כי אשר חננו ה' דעה והשכל יתן אל לבו ביום חתונתו ויאמר על מה זה נצטוינו ליקח אשה ולפרות אם לא על כי מחר ימות ואם לא ישאיר אחריו נין ונכד ערירי ימות וילך לו בלי חמדה מש"כ אם היה קיום באיש נמצא כי חתונתו היה הכנה אל המות ותיקון אליה ולכן לא יבצר האיש החכם מלהבין את זאת ויתעצב אל לבו בזכרו יום מותו ע"כ צריך לשמחו וגם המסובין אתו בסעודת חתונתו גם המה ראוי יתנו לב אל הדבר הזה ואז יכנע לבבם לשוב אל ה' ולבלתי ההנו' במאכל שולחן החתן אשר לפניהם והן זאת היתה כונת רב המנונא באמור אליו לשרי לן מר ואמר וי לן דמייתינן כלומר כי הנישואין הם הכנה אל המות ואלמלא הוא לא היה צורך אל ההולדה הרי כי אשר נתן ה' חכמה בלבו לבבו יבין בלכתו אל בית משתה חתן וכלה אל אחרי' דבר ואז יכנע והוא מעין הנמשך אליו ע"י לכת אל בית אבל בזכרו יום המות אך אמנם אין ספק כי אף שאחרית דבר הנישואין היא המיתה למה שהן הכנה והתחלה אליה נסתרה דרכה מההולך אל בית המשתה ההוא ולא ישים לב כ"א אל אשר לפניו שאשר הוא מש"כ להולך אל בית אבל שיראה בעיניו המותה לחסידיו וליתר העם ויתן אל לבו כי גם עליו יעבור כוס והן הנה דברי קהלת לומר אל ישיאך לבך לומר הנה כי יקרה לפני ב' דרכים א' לכת אל בית משתה חתן המלך וא' ללכת אל בית אבל אחר כי גם שהכונ' הנמשכת מלכת אל בית אבל גם היא נמצאת בלכת אל בית משתה אלכה לי אל הנישואין ע"כ אמר לא כן הדבר כי טוב ללכת וכו' לומר אצ"ל ההליכה בעצמה שהיא טובה אל בית אבל מההליכה אל בית משתה כ"א גם ההכנה וטוב הרצון ללכת אל בית אבל היא טוב מהלכת בעצמו אל בית המשתה ופירש הטעם ואמר באשר הוא סוף וכו' לומר כי גם שבבית משתה ג"כ תמשך הכנעה כי גם בה רמז אל המות אינו דומה במה שהאבל הוא סוף כל האדם שההולך שם רואה בעיניו המות ולבבו יבין כי זה דרכו גם הוא מש"כ בבית משתה כי לא יקל בעיניו לחשוב התכלית כ"א אשר לפניו וזהו באשר הוא סוף כל האדם וע"י כן והחי יתן אל לבו ענין המות אך ע"י מה שאינו סוף האדם לא יתן אל לבו עם שהדבר רמוז בענינו ולדקדק אומרו והחי ולא והאדם אפשר באשר נמתיק ענין הסמיכות אצל פסוק הקודם והוא כי אחרי אומרו טוב שם וכו' שימשך מזה יאמר אומר א"כ מה שטוב וראוי לגמילות חסד ללכת אל בית אבל יהי' על סילוק בעל שם טוב ולא לזולתו לבו סיבות א' כי ממנו יכנע לבבו כי יראה צדיקים ימותו וגם לכבוד השלום ההוא ע"כ סמך ואמר טוב ללכת אל בית אבל כלומר בין צדיק או בלתי צדיק ובל יראה בעיניך שבבית אבל של הבלתי צדיק לא יכנע לבבך כי הנה באשר הוא סוף כל האדם כצדיק כרשע לא יבצר מהחי יתן אל לבו כי אף גם ההולך אל בית אבל יהיה צדיק תמים יתעצב אל לבו ויכנע כי גם ישכיל כי גם את הצדיק יקרה אסון מות ויפשפש במעשיו כי סוף כל האדם הוא וגם אל תשת לבך אל כבוד המת לומר כי אין ראוי אל כבוד לכתך שמה כי לא צדיק הוא כי לא כן הוא כי אשר אצוך תלך אל בית אבל לא למען כבוד המת הוא זולתי להנאת ולטובת החי ההולך שמה שיתן אל לבו וזהו והחי יתן אל לבו ולא אמר והאדם. טוב כעס וכו' אחר אומר כי טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה של מצוה אף כי משניהם כאחת תמשך הכנעה למבין והנה עדין היה מקום לומר אחר שהכל מצוה הלא טוב לנו לכת אל בית שמחה כי ע"י השמחה תפקחנה עיני השכל להבין ולהשכיל אחרית דבר מראשיתו מש"כ בבית אבל כי יראה האבלים בכעס על מתם הלא ההולך יתעצב אל לבו ויאטם מלחשוב מחשבות הראויות דבעו צילותא לז"א טוב כעס שימצא בבית אבל משחוק שימצא בבית שמחה כי ברוע פנים שימשך לנכנס שם ורואה האבל כעוס ייטב לב שהחי יתן אל לבו ויטיב אותו להכשירו ולקרבו אל ה' כלומר כ"א האבל כועס לא ימשך גם כעס למבקריו כ"א רוע פנים בצד מה לכן לא יעכב בידו מלהטיב אל לבו מש"כ ע"י השחוק אשר ימצא בבית משתה שתדיחנו וא"ת נא זה יהיה אם בבית משתה יש שם שחוק אך אם איננו טוב טוב הוא ללכת שם כי גם יתן אל לבו היותו קיים במין ושהכל למיתה הם עומדים מליכנס בפני האבל כי ע"י עצבון לא יתפקח להבין לז"א לב חכמים בבית אבל כלו' לב חכמי' הרואים את הנולד נמצא בבית אבל לעומדים שם בבית אבל כי שם יתנו לב לראות מה יקרה להם ולב כסילים אשר לא ירא' את הנולד שמתידים למות רק את אשר לפניהם בהיותם בבית שמחה גם שלא יהיה שם כי שחוק משתה לשתות או יין ידליקם השמחה בעצמ' משכחם יום המות באופן לב כסילי' ימצא בבית שמח' אשר הם שם:
אחרי אומרו כי טוב ללכת אל בית אבל וכו' והחי יתן אל לבו ראה והנה נוכל לומר מה בצע בלכתו אל בית אבל והלא כמה הולכים אל בית אבל ואין נעשה בהם רושם כי נעשה להם הדבר כטבע לזה אמר טוב לשמוע וכו' לומר כי מן הסתם לא יבצר בבית אבל ומה גם אם אדם רשום הוא יבואו חכמים להספידו ובכלל ההספד ידבר דברי כיבושין ויזכיר יום המיתה לפני השומעים ורבים יחכמו ויקחו מוסר מש"כ בבית משתה שאדרבה ימצא שם שיר כסילים כשירי עגבים שחוק והיתול המביא את שומעיהם לירש גיהנם וז"א טוב לשמוע וכו' מאיש וכו' ולהיות כי אינו בודאי ישמע שם גערת חכם וגם בבית משתה גם שיהיה שם שיר כסילים לא ידבק ביד השומע משיר הכסיל כי אשמת דבר על הכסיל השיר לבדו לז"א טוב לשמוע גם שלא יהי' ודאי גערת חכם כונת האדם ללכת לשמוע טוב מהאיש עצמו השומע שיר כסילים ואל תתמה לומר אם הכסיל בחושך הולך ושר שירי שחוק והיתול איש השומע לא ידבק בידו מאומה לז"א שמע נא ואמשול לך משל למה"ד לסירים כסוחים באש תחת הסיר כי הלא בהשרפם והמה יבשים ישמיעו קולי קולות ותראה ליהוב להבת שלהבת מהם ולפי האמת הם כלים ונשרפים כן הוא שחוק הכסיל שמשמיע קולות השחוק ויצהיב פנים ולפי האמת הוא נשרף ואבד מן העולם וכאשר במשל גם הסיר שעל הסירים הנשרפים לא יבצר מהתפחם ותעשה שחרחורת כן לא יבצר מאיש שומע שיר כסילים אשר על הכסיל יעמוד מלהתפחם והדבק בידו מן החרם אשר בשחוק ונבלות פה אשר ישמע ויאבד עד גדר שזכות הרצון לשמוע גערת חכם גדול מכל איכותו של זה וגם זה הבל כי אפי' בשמוע גערת חכם עם היותו טוב מאיש שומע וכו' הוא הבל בערך מה שצריך האדם להכריע יצרו וליטהר לפני קונו. כי העושק וכו' אמר מה שהזהרתיך ללכת אל בית אבל להכניע לבך ולא בבית שמחה וגם לשמוע גערת חכם היא כי גם אם חכם אתה ויגבה לבך לומר הלא חכמתי תעמוד לי לבל אשגה גם כי אלך אל בית שמחה ושלא אשמע גערת חכם אל תאמר כן כי הנה העושק אשר יראה האדם בעולם בענין רשע מכתיר את הצדיק ודמעת העשוקים ואין להם מנחם מביא את החכם להתהולל בהרהורו אחר ההשגחה ומדותיו יתברך ע"כ צריך לבקש דרך יכניע לבו מהתגאות בהרהור וזה הוא כי העושק יהולל חכם עד גדר שיאבד את לב מתנה הוא כי לאדם יש ב' לבבות כמ"ש ז"ל בכל לבבך בשני יצריך יצר הטוב ויצר הרע והנה הא' טבעו לאדם הוא היצה"ר והב' מתנה מאתו יתברך בשנת י"ג לסעדו בעבודת קונו אמר שכ"כ העושק יהולל חכם עד גדר שיאבד ממנו את יצרו הטוב הוא לב של מתנה שניתן לו מאתו יתברך כי יהיה כבטל מלהעמידו נגד היצר הרע להרחיקו מן ההירהור והחטא וא"ת נא ישראל א"כ איפה נהפוך הוא כי למה אמרת שטוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה עם שגם במשתה יש זכרון המות כמדובר למעלה והלא אחר שהאדם עצב נדון בקרבו על העושק טוב טוב הוא לכת אל בית משתה כי יגיל וינוחם מעצבונו ובשמחתו יוכן להביט אל תכלית שמחת משתה החתן שהוא על יום המות שהוא קיים במין ויכנע מש"כ בלכת אל בית אבל שיתוסף עצבון על עצבונו ומה גם אם האיש הנפקד היה צדיק תמים ובלתי מלא ימים ויהרהר יותר לז"א הנה טוב אחרית דבר מראשיתו לו' הנה על זכירת המות עצמה לשית אל לבו החי יום מותו מבית משתה שהוא ראשיתו כי הוא ראשית והתחלה אל דבר המות והחי לא יתן אל לבו ומה שאמרת כי ע"י בית אבל שהוא אחרית דבר יעצב ביותר על הרהורו על העשק לכן טוב היה בית שמחה למזוג עצבונו לא כן הוא כי טוב ארך רוח הנקנה בבית אבל מגבה רוח שיקנה בבית המשתה כי תחת הרהורו יום המיתה יאמר בגובה לבו בל ידרוש ה' חלילה באשר בלבו על העושק אך בבית אבל יתן אל לבו כי גם הוא ימות ואוי לו אם יתן דין וחשבון על הרהורו ע"כ יקנה ארך רוח לומר אם יתמהמה המשפט אחכה לו כי בא יבא וזה אומרו אל תבהל ברוחך לומר מה שאמרתי מגבה רוח הוא בל תבהל ברוחך בהיותך גבה רוח בבית שמחה ומתוך גסות רוחך תכעוס על ראותך העושק שהרהורו בלבך ועתה תתעורר בגובה הרוח ואל תבטח בחכמתך שלא תטעה כי הלא בבא הכעס אבדה חכמה ממך והוא מה שאמרו ז"ל כי כל הכועס חכמתו מסתלקת וזה הוא כי כעס בחיק כסילים ינוח לומר לא ינוח ויחול הכעס ההוא כ"א בלב כסילים מחוסרי חכמה שהוא תואר כסיל מקביל החכם כד"א בן חכם וכו' ובן כסיל וכו. או יאמר טוב אחרית וכו' לומר הלא אמרתי כי העושק יהולל חכם וש"ת א"כ איפה במה ינוחם לבנו על העושק הזה אשר נראה אל תשת לבך כי דע לך טוב יהיה אחרית דבר הוא אחרית העולם ואצ"ל מאשר הוא עתה כ"א גם מראשיתו בהבנותו שהיה רב טוב ועוד אודיעך כי טוב הוא ארך רוח מחזיק באמונה ומיחל ומה שאני אומר כי טוב ארך רוח הוא כי מדה זו נמשכה מגבה רוח כי אשר רוחו ונשמתו גבוהה גבוהה הוא בעל ארך רוח סובל ומאריך ובלתי מהרהר כענין מרע"ה עניו מאד וסובל והאבות בלתי מהרהרין אחר מדותיו יתברך כמשז"ל כי אחר מה שהבטיחו הוא יתברך ואעשך וכו' על ביאת הארץ ומיד בבואו ויהי רעב וכו' ונטלטל ולקחו אשתו ולא הרהר וההיקש בעקידה וכן ביתר האבות ובהלל הזקן ורבים כאלה גדולי הנפש ואתה אם רוחך אינה מגדר זה אל תבהל ברוחך לכעוס על העושק הנזכר כי היא מדה שלא תזוז ממך לעולם כי בחיק מקום הלב של כסילים שם יניח שיהיה לו כבית מנוח לדירה להיות מפסיד ומאבד אותך והוא מאמרם ז"ל כל הכועס כאלו כופר בעיקר כי מעט מעט יחטיאנו עד האבידו אותו ואל תקשני ותאמר מה הי' כי הימים הראשונים וכו' והוא לומר אם כדברן שטוב אחרית דבר מראשיתו היה העולם חוזר ונתקן מעט מעט ובכל יום עולה ונתקן העולם עד יעלה עד גדר היות טוב אחרית דבר מראשיתו אך אדרבה העולם הולך ומתמעט טובו דור דור כי הנה הימים הראשונים היו טובים מאלה כי הנה לא מחכמה שאלת על זה והוא כ"א ידעת חכמ' לא היה נעלם ממך סוד הגלגול כמשז"ל כי בכל דור מתמעט העול' כי שיורי הנשמו' הם הולכי' ומתמרקי' ובכל דור יש יותר סוגי' עד יטהרו ויזדככו ויתלבנו עד הסוף שיהי' טוב אחרית דבר מראשיתו:
לבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל באומרם הנעלבים ואינן עולבים שומעין חרפתם ואינן משיבים וכו' עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו וראוי לשים לב מה ענין השמש אל הנעלבים כו' ומה הוא גבורתו של שמש אמנם הנה נודע מרז"ל כי כאשר ברא אלהים את ב' המאורו' אמר' הירח לפני הקב"ה אי אפשר לב' מלכים להשתמש בכתר א' והנה היה עלבון אל השמש ושתק אז קנא הוא יתברך על עלבוני ואמר לה לכי ומעטי את עצמך ובזה יאמר הנעלבים ואינן עולבים שהוא שעולבים אותם שמדברים אתם לנוכח או שומעין חרפתם שמדבר ראובן אל שמעון ומספר חרפת לוי והוא שומע ואינו משיב והוא כענין השמש שהית' ירח מדבר' עם הקב"ה והשמש שומע חרפתו ולא שיהי' הבלתי משיב מחמ' ירא' מהעולב כ"א הוא רק מאהבת ה' ושמקבל העלבון ליסורי אהבה דומה לשמש שלא מיראה שתק רק מאהבה את ה' וחפץ לעשות רצון ה' גם אם היה מקבל קטרוג הירח וממעט אורו. או יאמר מה שהשמש שמח ביסורין משז"ל בנדרים שאין השמש יוצא עד שמכים אותו בחצים שהם יסורין ועכ"ז ישיש כגבור כחתן יוצא מחופתו ובזה נבא אל ביאור הכתוב אמר טובה חכמה עם נחלה שתהיה נחלה להתפרנס ממנה לעשוק בחכמה בשלילת טירדת מזונו' עם שאפשר יקנה גאוה בצד מה בעושרו אך ויותר תהיה טובה לרואי השמש הם המביטים אל השמש שסבל עלבונו ולא השיב שהוא מסוג הנעלבים וכו' שראו והביטו אל מעשה השמש כי אשר עם היות לו חכמה ועושר לא יקנה חוטר גאוה כ"א אדרבה יהיה מן הנעלבים וכו' שהוא ענוה יתירה זה יש לו יתרון גדול מאד. או יאמר כי הנה דרך הלומד שיהנה מזולתו המחזיקים בידו די לו שזן את עצמו אך ויותר יהיה יתרון לאשר הם עם נחלתם רואים השמש שנותן מאורו לזולת כנודע מענין הירח שיקבל ממנו וכיוצא בו כן לרואי ומבי' בו עושה כמעשיו שנותן מעשרו לדל ג"כ כי בצל וכו' הנה ארז"ל שעתיד הקב"ה לעשות צל וחופה למחזיק ביד לומדי התורה כתלמיד חכם עצמו והלא כמו זר נחשב כי הלא ארז"ל כל הנביאים לא התנבאו אלא למחזיקים וכו' אבל לעוסקים בה עין לא ראתה וכן בפירוש אמרו בגמרא שרבה דאיעסק בתורה הוסיפו לו כ' שנה ואביי דאיעסק בתורה וג"ח הוסיפו לו מ' שנה שנרא' דוקא דאיעסק בתור' אבל אי הוה מהנה בלבד לת"ח לא היה לו כן כי מקרא שכתוב עץ חיים היא למחזיקים הוא חיי העוה"ב הנכון כי זכות הכסף תעמידנו בצל הנזכ' אך יתרון דעת חכמ' החכם הוא כי תחיה את ב' בעליה החכם ואת הזן אותו שגם הוא בעל לז"א בעליה לשון רבים אמנם יהיה כי הצד השוה שבהם הוא כי לת"ח ולמהנה אותו יש להם צל וחופה אך לא יהיה אושר אור ותענוג לזה כזה והראיה שהוא עוסק בתורה מוסיפין לו חיים כי אורך ימים בימינה אך לא למהנה תלמיד חכם כ"א חיי העוה"ב וזה יאמר הלא אמרתי טובה חכמה עם נחלה שיהנה הת"ח מהזולת הלא הוא כי יהיה לו זכות כפול זכות עסק התורה וזכות המהנה וזהו כי בצל וכו' כי אשר לו חכמה יהיה לו כי יהיה בצל החכמה בצל הכסף ולא ששכר זה שוה לשל זה כי הצד השוה הוא בצל החכמה בצל הכסף שכאשר זה בצל גם זה בצל אך ויתרון דעת החכמה על המהנה בכסף כי תחיה את בעליה כרבה ואביי שעל שעסקו בידיעתה חיו אחר בא עת מיתתן מה שאין הכסף של המהנה ת"ח יחיה את בעליו ובזה יתכן אומרו בצל הכסף ולא אמר ובצל הכסף אם לא היתה הכונה רק להודיע שיהיה ב' צללים אך כיון גם לומר כי הצד השוה הוא כי בצל וכו' כמדובר ואל ימעט בעיניך מה שהחכמה תוסיף ותחיה בעליה כי הלא את מעשה האלהים הוא אדם הראשון כד"א נעשה אדם כי מי יוכל לתקן את אשר עותו היא המות לעולם כי עודנה תמיד ואין כל מעשים טובים לתקן וא"כ מה שיספיק לתקן חיים של כמה שנים דבר גדול הוא. או יאמר תדע איך תורה עדיפא לחיות את בעליה מכל יתר מעשים טובים כי הלא את אדם כי מי יוכל לתקן לסלק המות כלומר מי יוכל ולא תמצא רק התורה כי חרות על הלוחות חירות ממלאך המות. או יאמר אל תאמר אם החכמה תחיה למה לא תמנע המות לגמרי כי הלא ראה את מעשה האלהים הוא אדם כי לגודל חשיבותו שהיה מעשה האלהים היה פגם עונו כל כך גדול כי מי יוכל לתקן את אשר עותו לבטל המות לגמרי וא"ב די להוסיף ימים. או יאמר טובה חכמה עם נחלה שעוסק בתורה מתוך עושר ומנוחה אך ויותר טובה יהיה לרואי השמש שלומדין ועוסקים בתורה מתוך יסורין כשמש שעובד את ה' ועושה מצותו לצאת בכל יום מתוך יסורין והוא משז"ל כי לא נפיק להאיר על הארץ בכל יום עד דמחו ליה כמה פולסי דנורא שנאמר לאור חציך יהלכו. ובזה יאמר מה שאמרתי טובה חכמה וכו' היא כי יזכה להיות בצל החכמה בצל הכסף כדלעיל ומה שאמרתי כי טוב הוא הלומד מתוך יסורין כי היצה"ר קשה ומי יעכב בידו מלהתגאות כי האם גדול אדם מיציר כפיו של הב"ה והספיק להחטיאו פגם שלא נתקן לעול' וזה הוא ראה את מעשה האלהים יציר כפיו ית' כי מי יוכל לתקן אשר עות היצה"ר את אדם וזהו אשר עותו ומה גם עתה יסיתך במצא מקום ע"י מושכך שירום לבך ותבעוט:
נמשך אחר פסוק הקודם לומר ראה את מעש' האלהי' הוא אדם הראשון מעש' ידיו כאומר נעשה אדם וברוב טובו נמשך אחר תאות היצה"ר עד גדר כי מי יוכל לתקן את אשר עוותי הוא פגם המות ואם יציר כפיו לא יכול נגד יצרו מה גם אתה עתה לכן ביום טוב' כמוהו היה והמצא תמיד בטוב הוא מצות צדקות וכיוצא ולא בהפך כמאכלות ומשתאות שהן תאוה לעינים וביום רעה ראה ופשפש ברע איזה עין עשית כמז"ל הרואה שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו ואל ישיאך לבך כי יום רעה הוא הוראת עון ויום טובה הוא הורא' זכות ולא תירא להתעסק בטוב כי הלא גם זה הוא יום טוב' הוא לעומת זה הוא יום רעה מקביל אליו והיא על דברת שלא ימצא כו' כי בחינתם שוה שזה וזה הם כדי שלא ימצא האדם אחריו מאומה הרע ויסורין כדי שלא ימצא אחר מותו מאומה מעונותיו והיום טובה כדי שלא ימצא אחריו זכיות ועל כן הזהר ביום טובה לבל תמשך אחר תאות ושעור הכתוב ביום טובה הזהר והי' בטוב וביום רעה ראה ופשפש לשיהי' לכפרת עונותיך ולא תאמר כי מה שאצטער ואפשפש ביום רעה ראוי הוא אך שביום טוב' תהי' מורא על ראשי ושאהיה בטוב הלא אדרבה הוא הוראת רוב זכותי ושמאכילין אותי פירות מעש' בעה"ז אל תבטח בכך כי כאש' אפשר הוא כך גם אפשר שגם זה לעומת זה עשה האלהי' כי כאשר היסורין הם לבל ימצא האדם מאומה מהעונות כך אפשר גם הטובה היא להאכילך זכיותך שלא תמצא אחריך מאומה לכן הזהר והיה בטוב:
בא דרך מוכח כדרכו להקשות על האמור דנפיק מיניה חורבא דמביא תקון על הענין ודוחה אותו ומעמידנו על האמת והוא כי הנה אמר שדרכו יתברך לעשות באופן שהצדיק ע"י יסורין יטהר עד שלא ימצא אחרי מותו מאומה מכל חטאיו וכן הרשע מטיבין לו בעולם הזה עד שלא ימצא מאומה מזכיותיו שאכלם באשר הטיבו לו אמר עתה כמוכח הנה את הכל ראיתי בימי הבלי שהיא בזמן קצר שהיא ימים מועטים מיוחסים להבל כי כל ימיו לא היו יותר משנים וחמשים שנה ובחברו הספר הלז עדיין היו ימיו מועטים ואמר שאת הכל הם ב' הסוגים ראיתי צדיק שביסורין מירק אשמותיו ורשע ברב טוב עד אכול כל זכיותיו אמנם הנה נפיק חורבא בזה כי הנה יש צדיק אובד בשביל צדקו כי בראותו כי אם היותו צדיק גמור הוא תמיד ביסורין מהרהר עדי אובד באומרו שוא עבוד אלהים חלילה נמצא שאובד בשביל צדקו שאם לא היה צדיק לא היה הוא יתברך חפץ דכאו לטהרו ולא היה אובד וכן יש רשע שבראותו בהיותו הולך ומרשיע עושה ומצליח אומר זה הדרך אלך בו ומאריך תמיד ברעתו על כן מה שנראה ליעץ את האדם יברח מהקצוות כי הנה הוא יתברך סביביו נשערה מאד הם גדולי הצדקות ביותר כי את אשר יאהב ה' יוכיח לכן אל תהי צדיק הרבה כי טוב לך זכות מעט מהיותך מרבה בחסידות פן עליה תתעתד ליאבד וכן אל תתחכם יותר בתכלית כי התורה אינה אלא ע"י יסורים וכפי רוב חכמתך ירבו יסוריך ולא תוכל עמוד באמור האם כל הקרב הקרב אל ה' תרבה רעתו באופן תהרהר ותאבד זהו למה תשומם אך הזהר גם כן מהקצה האחר והוא אל תרשע הרבה אל תעשה באופו יהיו חטאיך יתרים על זכיותיך וז"א הרבה וגם על דבר החכמה שאמרתי אל תתחכם יותר השמר מהקצה והוא אל תהי סכל עם הארן מסכל החכמה לגמרי למה תמות בלא עתך והוא כי הנה דרך אנשים שלא יקראו מתים עד עת למות בצאת נפשם אך אתה אם תהיה רשע או עם הארץ שחזקתו לחטא תמיד כי אין בור ירא חטא תהיה מת טרם יבא עתך לצאת נפשך והוא כי הרשע בחייו קרוי מת כמו שז"ל על פסוק ובניהו כו' בן איש חי והוא כי תפסק ותפרד דביקות נפשך מאלהים חיים כמאמר הנביא עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וזהו למה תמות טרם עתך הוא עת למות הקצוב לך שתקרא מת בחייך וידוע כי רשע יקרא אשר רובו עונות והוא אל תרשע הרבה כמדובר באופן שהקצוות מסוכנו' אך בחר במצוע והוא אחוז מזה הוא הצדקו' יתר על העונות וגם מזה הוא החכמה אל תנח ידיך שהוא המצוע בשני הדברים וש"ת א"כ איפה לא אשב באותו העולם לא בין הצדיקים גמורים ולא בין חכמים גדולים כי לא נשלמתי באחת מהן אל תירא כי הנה ירא אלהים יצא את כלם והוא כי מלת את תשמש במקום עם ברוב המקומות והענין אחר שמה שאתה בוחר במצוע הוא בסיבת יראת אלהים לבל תאבד מאחרי ה' אלקיך צדקה תחשב לך וירא אלהים תקרא ותצא את כלם הנה זאת הראשונה אשר יפול לב אדם עליה לתקן החורבה הנזכר אך בא שלמה בחכמתו ואמר לא זו הדרך חלילה כ"א להתחכם כל מה שאפשר ולהיות צדיק הרבה כי אשר יראת פן לפי רוב חכמה יחולו עליך יסורין רבים נהפוך הוא כי אדרבה היגע בעצם בתורה יסורין בדלים הימנו כמאמר ז"ל בפסוק ובני רשף יגביהו עוף והוא כי יש כחות הרוגז ממונים איש איש על כל סוג יסורין ונקראים בני רשף ואמר שע"י התורה יגביהו עוף מעל לומדיה וז"א בדלים הימנו שהוא על הכחות ההם כי היסורין בעצמם לא יצדק בהם בחירה לו ל' בדלים והענין כי העוסק בתורה דבק בו יתברך ומי מהכחות ההם יגש אליו ע"ד אומרם ז"ל שכל עוד שהיה דוד עסק בתורה ביום סילוקו לא יכול מלאך המות למשול בו וז"א החכמה תעוז לחכם שתתן עוז לו לבל ימשלו בו הכחות ההם ומהיכן יש לזה ראיה לזה אמר מעשרה שליטים אשר היו בעיר והוא כי הנה כאשר עלה משה למרום בקשו מלאכי השרת למשול בו ולשורפו בהבל פיהם ובזכות התורה שעל ידה נאחז בכסא הכבוד לא יכלו לו והנה כל מיני המלאכים הם עשרה כאשר מנאם הרמב"ם ז"ל במספרם ובשמותם וק"ו הדברים אם עשרה שליטים שהוא כללות כל סוגי המלאכים לא יכלו לו על זכות התורה מה גם עתה כחות היסורין אשר לא מסוגם המה שלא יכלו לעוסק ברבוי בתורה ואומרו עד אשר היו בעיר קרא למרום עיר ולמשה חכם כד"א עיר גבורים עלה חכם ויורד עוז מבטחה הוא כמשז"ל ומשה שעלה למרום הוא עיר מלאכי השרת הנקראים גבורי כח עושי דברו ויורד התורה שנקראת עוז מבטחה וגם העצה שלא תהי צדיק הרבה לא טובה היא כי הלא למה בחרת בזה אם לא לבל תאבד בראותך יסורין עליך וע"כ אם לא תהיה צדיק הרבה לא יבואו עליך ואם יבואו תחלה בקצת אשמות הנה גם תהיה צדיק מכל אשר בארץ לא תאבד ביסורין כי הלא אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ואפי' בטוב לא יחטא באיזו פנייה בלתי טובה ומה גם באשר לא טוב וא"כ גם כי תהיה גדול מכל צדיק יש לך במה לתלות יסורין ולא תאבד:
או יאמר והחכמה וכו' בהזכיר מז"ל פרק ד' דנדרים וזה לשון והחכמה וכו' זו תשובה ומעשים טובים מעשרה שליטים ב' עינים וב' אזנים ב' ידים וב' רגלים וראש הגויה ופה ע"כ ויהיה עניינם כי אלה הם הדברים שלא יבצר משום עבירה להעשות בלתי אם על ידי א' מאיברים אלו אך הלב לא ימנה כי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה וכונתם שתשובה ומעשים טובים יגברו עליהם מלעשות רע והנה אנחנו נינקוט מיהא שפי' עשרה שליטים הם י' איברים הנזכר ונמשיך הכתובים בענין אחר והנה בא ללמדנו עיקר גדול בתיקון ושלמות האדם והיא מסקנת רז"ל תלמוד גדול שמביא לידי מעשה וכן אמרו שהעדר תלמוד מביא חטא אפי' כשאדם חושב שעושה מצוה וכעובדא דר' עקיבא כי תחילת שמושו לפני חכמים היה שמצא מת מצוה והוליכו ד' פרסאות על כתפו עד בית הקברות ואמרו לו חכמים בכל פסיעה שפכת דמים כי מת מצוה קנה מקומו ומאז קבל על עצמו שלא לזוז מבין רגלי החכמים וגם אמרו אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש וכן אמרו ששגגת תלמוד עולה זדון ונבא אל הענין והוא כי הנה האדם הוא עיר קטנה והיצה"ר הוא מלך זקן והאברים הם אנשים בה מעט ועשרה אברים אלו שהזכרנו ב' עינים וכו' הם שולטים על כלם פועלי' כל מעשה בפועל בחברת כלם ואלו מצד היצה"ר אנשי חילו וידם תקיפא כי הם קדמו לו ליצה"ט ואין כחו לבטל כחם ולתת כח ועוז לאדם להלחם בם לעבוד את ה' כ"א בחכמת התורה כמשז"ל אם פגע בך מנוול זה וכו' וזה אומר החכמה תעוז לאדם לעבוד את ה' מעשרה שליטים שכנגדו עם היות שהם קדמו ליצה"ט ומושרשים מתחלתם עם היצה"ר וזהו אשר היו בעיר הוא הגוף הנקרא עיר קטנה כי הנה אין צדיק בארץ משולל חכמה אשר יעשה טוב ולא יחטא בטוב ההוא כעובדא דר' עקיבא שבטוב שעשה לגמול חסד עם המת חטא בה הנה כי החכמה היא חכמת התורה תועיל לבלתי יחטא איש כי אלו ידע הדין היא חכמה לא חטא וקל וחומר הדברי' בחשבו שעשה טוב חוטא בהעדר החכמה מה גם עתה בבלתי חושב עשות מצוה:
הלא אמרתי כי חכמת התורה הוא תיקון לכל מצות ה' והלא גם כי לרוב מצות ה' אשר לא תעשנה תועיל הנה ללשון הרע לא תועיל כנודע מרז"ל כי ברית כרותה ללשון הרע שיתקבל כי מי לנו גדול מדוד וברוב חכמתו לא עצר כח לבלתי קבלו מציבא על כן אמר גם לכל הדברים אשר ידברו על החכמה שאמרתי ימשך שאל תתן לבך והוא כי תשית לב אל ב' מצות הלא המה לפני עיר לא תתן מכשול ומצות ואהבת לרעך כמוך כי לבל תעבור ב' עבירות אלו שהם בכלל חכמת התורה תשמש לבלתי קבל לשון הרע והוא כ"א תקבל ותכעוס על מי שעליו אמרו לך לשון הרע אצ"ל שיקללך אפי' אם יהיה אנוש כערכך כ"א גם יהיה עבדך מקללך ואשמת כי תעבור על לפני עור לא תתן מכשול שתעבירנו על לא תקלל חרש ונשיא בעמך לא תאור וזהו אשר לא תשמע את עבדך מקללך והוא הענין עצמו שקרה לדוד בקבלו מציבא שקללו מפיבושת בפניו כשארז"ל שאמר גם את הכל יקח אחרי אשר הביאך ה' בשלום שאמר הלואי לא הביאך בשלום כאשר הכריחו כן בגמרא וזהו אם שקר הוא הלשון הרע ואם אמת היה הדבר תשמע לבלתי כעוס ולקבל על כי פעמים רבות ידע לבך כי גם אתה קללת אחרים והוא ואהבת לרעך כמוך כי כאשר קללת אחרים והיית חפץ שימחול לך כן מחול אתה גם כן. כל זה נסיתי כו' אמר דרך מווכח הנה כל זה ששמרת שע"י חכמת התורה נתקן האדם נסיתי בחכמה ואראה כי כן אך מה נעשה וכמעט החכמה בשלמות בלתי מושגת כי הלא אמרתי אחכמה והוא גדר חכם שהוא לדעת מה שילמדוני רבותי אך החכמה עדיין היא רחוקה ממני כי אין שלמות חכמת התורה במה שילמד מרבותיו אם לא יבין אחרי כן דבר מתוך דבר וידמה מלתא למלתא כי כמה דברים של איסור והיתר אינן מפורשים בקבלה אם לא יבינם החכם מתוך דברים שילמדם ברוח מבינתו והיא הנקרא בינה וש"ת הלא כל מה שעתיד אפילו תלמיד ותיק לחדש מרוח מבינתו קבלה נפשו בסיני וא"כ בקלות תוכל להביאו אל הזכיר' הלא גם זה איננו שוה כי הלא רחוק הוא מה שהיה מאז עד עתה מרוחק בעצם וגם שיש סעד להיות דולה אותי ע"י חבלי כללי התורה שהיא נדרשת הנה הוא עמוק עמוק שאפילו שהיה לי תחלה נאבד ממני מי ימצאנו ע"כ סבותי אני ולבי אני ע"י מה שלמדתי ולבי להבין מתוך מה שלמדתי ופירש מה שאמרתי אני הוא לדעת הנלמד בעצם לבל אשכח ומה שאמרתי ולבי הוא ולתור כתייר הזה החוקר ודורש מתוך מה שרואה לעין מצפוניו מסתורי העיר כן חופש כל מה שלמד וחוקר בו להבין דבר מתוך דבר ולא לסמוך על בינתי לבדי כ"א גם ובקש מזולתי עד עמוד על בוריין של דברים ולא בלבד החכמה כ"א חכמה וחשבון הוא המעשה לדעת החשבון העתיד לפני קוני איך אהיה כי הנה מה שהלמוד גדול הוא שמביא לידי מעשה והנה שם הכל לפי רוב המעשה וגם לדעת על ידי חכמה ובינה איך היא רשע כסיל ואיך הוא הסכלות הוללות והוא מרגלא בפומייהו דרז"ל אין אדם חוטא אלא א"כ נכנס בו רוח שטות וזהו רשע כסל שהוא רשע שבא מכסיל וכן אמר התנא שגגת תלמוד עולה זדון וזהו והסכלות הוללת שהוא כי הסכלות שהוא מסכל התורה ומשפטיה הוא הוללות הוא המזיד בהוללות רעה בגאוה ובגודל לבב כי שגגת תלמוד עולה זדון והוללות רעה והוא כי הבלתי עוסק בחכמה ובינה לא יבחין להכיר בעצמו הפרש שבין קדם שחטא לאחר שחטא איך הוא ע"י טירוף רוח שטות שכמעט יראה לו כי כדעתו או דעתו עתה אך השקוע בקדושת חכמה ובינה וחשבון ירגיש בעצמו בהעותו טירוף רוח שטות אשר לא היה איכותו כך מתחלה הנה יכיר וידע איך הוא רשע כסיל וגם הכיר איך הסכלות הוא הוללות כי אחר למודו בעצם יכיר וידע איך הסכלות שהיה לו מתחילה הוה מעוותו לחטא מזיד לבל יקרנו עוד לדבר הרע ההוא כי עתה יאורו עיניו:
עודנו עומד בויכוחו כי נסה בחכמה איך הוא תיקון הכל ועל ראותו כי אין מה שלמד מרבותיו מספיק היטב להשתקע בעצם בחכמה ובינה בכל החלקים שהזכיר אמר עתה אחר עשותי זאת ראיתי אחרי רואי והנה דבר מטריד ומחטיא ואין כל החכמה מועלת להמלט ממנו והיא האשה כי היא מר ממות אשר היא מצודים וחרמים לבה הן תאות לבה בהמשך אחר תאוות משכבה או תאוות תכשיטיה ותאוות לבה בפרטים אין מספר שהיא מצודים לצוד נפשו הן בביטול תורה הן במכשולות אין מספר בין ברבוי משגל יקרה פעם שלא במתכוין תבא עת נידתה עודנו עמה או תטעה בחשבונה ויחטא בועלה או יגע בה או יקח מידה באשר לא טהורה היא או יביט בבשרה במקום שדרכו להיות מכוסה או אולי היה פקפוק בטבילתה וכזה מינים ממינים שונים אין מספר לגדודם זולת אשר למלא תאוות לבה בתכשיטיה ויתר תאוותיה לבלתי דקדק במשאו ומתנו להרבות לה ולא ירחק מעושק וכיוצא ולא תאמר הלא לעומת זה היא עזר כנגדך כמ"ש בתנא דבי אליהו איך היא עזר שאם מביא אדם חטים חטים כוסס מביא פשתים פשתים ליבש אלא היא טוחנת ואופה וכו' וטוה הפשתים שתלבש ובעוד שהיא עוסקת האדם עוסק בתורה כי הלא אסורים ידיה מלעשות שום דבר נמצא כי ההיזק יש בה ולא התועלת ואין ענינה תלוי בחכמת התור' כ"א בכשרון כי אשר הוא טוב לפני האלהים ימלט ממנה בל יפול במצודתה וחוטא ילכד בה ואיך אמרת שהכל נתקן בחכמת התורה משיב שלמה ואומר ראה זה וכו' והוא בשום לב אל אומר אמרה בלשון נקבה אמנם אגב אורחיה חל עליו חובת ביאור מה שקשה דידיה אדידיה ששלמה עצמו האומר אשת חיל עטרת וכו' וגם איה אמהות ונביאות ונשים צדקניות ע"כ אמר כי קרה לשלמה כאשר קרה בגמרא לרב אחא מדפתי שאמרו בגמרא כל המריעין לו מן השמים לא במהרה מטיבין לו ורב אחא מדפתי אמר לעולם אין מטיבין לו ואמרו שם ולא היא רב אחא משום מעשה שהיה קאמר הכי והוא כי מרוב שיחו ודאגתו על שהיו ממנים אותו לראש בפומבדיתא ולא נעשה אמר כן אבל לעולם שגם הוא יודה שאין לומר חלילה שלעולם אין מטיבין אלא שלא במהרה מטיבין ונבא אל הענין והוא כי הנה שלמה היה נכוה מהאשה כי הנה הצר לו מאד על רבוי הנשים ועל בת פרעה כנודע שהתישו את כחו ואת טובו כנקבה וז"א ראה וכו' והיא כי הנה אומר מוצא אני מר ממית וכו' אפשר הוא על אשה פרטית אשר היא רעה בלבד יהיה כן או על כל אשה על הדרך הנזכר כי יתעתד כל בעל אשה למצודים וחרמים אמר ראה זה מצאתי כלומר זה מצאתי מר ממות בלתי תרופה ולא על אשה פרטית כ"א אחד לאחד למצא חשבון כי אחר הביטו אל כל אחד הוא כך אם הוא אומר בעצמו כי לא בכל דעתו אמר כן כ"א אמרה שהוא בהיותו בתשות כחו כנקבה על דבר הנשים וזהו אמרה בלשון נקבה אך הנה אמר עוד בקשה נפשי אחרי זאת ולא מצאתי כאשר אמרתי מר ממות את האשה כי הלא כמה נשים טובות היו בעולם אך מה שראיתי אחרי רואי כאשר עוד בקשה נפשי הוא כי אדם אחד מאלף מצאתי צדיק וישר שיצדק בו מציאה סתם ואשה בכל אלה שהוא בתוך אלף לא מצאתי כלומר אך בתוך יותר מאלף תמצא טובה ואפשר כי למעט אלף נשים שהיו לו כיון. או יאמר בכל אלה על המצויו' בדורו אך לא ביתר דורות כי איה אמהות ונביאות ומי ישמע לו לדבר הזה עליהן אמנם מסקנת הענין היה בהפך להטיל הפגם על עצמו ודומה לו לומר שבמקום מה שאמר ומוצא אני מר ממות את האשה הוא לבד ראה זה מצאתי שהוא מר ממות אשר אין תיקון לו בחכמת התורה והוא כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים והוא אשר קרה לו כי בקש חשבונות לומר למה אמרה תורה ולא ירבה לו נשים כדי שלא יסור לבבו אני ארבה ולא אסור וההיקש בכיוצא בזה הנוטים אחר חשבונות דעתם המתחכמים על גזרת התורה וש"ת למה תתן דופי בזה והלא כיוצא בזה עשה משה אדון וגדול שבכל החכמה כי אמר למה צותה תורה מצות עונה לעשות מצותו יתברך אני אפרוש מהאשה ולא אחטא כי לא על כיוצא בי צוה ה' ופירש מן האשה ולא נענש ואדרבה הסכימה דעתו יתברך עמו לז"א אינני כמשה כי מי כה חכם הידוע כי אין בחכמת התורה כמוהו בעולם ומי יודע פשר דבר כמיהו שיוכל לפתור ולומר באופן זה היתה מצותו יתב' ולא באופן אחר והראיה כי אין צ"ל שלא הפסיד בדבר כ"א שחכמתו האירה פניו כד"א כי קרן עור פניו והוא מה שאמרו ז"ל מהיכן זכה משה לקירון פנים אלא כשהיה כותב נשתייר בקולמוס וקנחו בראשו שהוא כמפורש אצלנו כי מאשר נשתייר שלא נכתב כ"א נשאר לו על פה והיה הכל בראשו הבהיק האירה בפניו חוצה ואלו לא היה כל פשר דבר התורה אמתי לא היתה התורה שבעל פה מאירה פניו ועכ"ז ועוז פניו ישונה במה שביישוהו אהרן ומרים על הדבר שנשתנו פניו כי עם שהסכימה דעת עליון ובמה שחילק לא יצא ריקן על שלא שאל רשיון תחלה ומה יעשה זולתו באופן שאיש כמשה הוא יודע פשר דבר התורה והוא היכול לומר ולחלק במה שצוה ה' אך אני אין בי כח לחלק ולומר מה שצוה ה' היה על שאר אנשים ולא על איש כמוני כי אם אני פי מלך שמור היוצא מפי מלכו של עולם אני כיתר בני אדם ולא לחלק ביני לזולתי וגם לא אקיים מאמרו על שהשביעני לקיים התורה כי לגודל אלהותו למה שיצא מפיו ית' ראוי לשמור למה שהוא פי מלך גם שלא השביעני וגם על דברת וכו' כלומר על סיבת השבועה ולא על השבועה והוא כי סיבת השבועה היתה למען זכותינו כאב את בן ירצה שעושה כמה המצאות לדבק אותו אלו לרוב חיבתו ועל זה ראוי לכוין בעשותינו מצותיו על שחיבבנו.
